היסטוריה של פיצה

העגבניות הופיעו במטבח האירופי לאחר שהופצו מאמריקה. במאה ה־18 החלו להשתמש בהן בנאפולי ובאזורים נוספים באיטליה. השילוב של בצק, עגבניות ומוצרים נוספים הפך לאחד הבסיסים להתפתחותה של הפיצה הנפוליטנית.

במאה ה־19 הפיצה קיבלה צורה מודרנית ומוכרת יותר. בנאפולי פעלו פיצריות שבהן הכינו ומכרו פיצה לתושבים. אחד המקומות ההיסטוריים המוכרים הוא Antica Pizzeria Port'Alba, שההיסטוריה שלו קשורה לפיצה כבר מהמאה ה־18.

הפיצה «מרגריטה» מזוהה באופן מסורתי עם נאפולי ועם שנת 1889. על פי הגרסה ההיסטורית הנפוצה, הפיציולו רפאלה אספוזיטו הכין עבור המלכה מרגריטה מסבויה פיצה עם עגבניות, מוצרלה ובזיליקום. עם זאת, היסטוריונים מציינים כי לסיפור שלפיו המנה נוצרה במיוחד עבור המלכה ישנם היבטים שנויים במחלוקת, ולכן אי אפשר להציג אותו כעובדה היסטורית מוכחת לחלוטין.

בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 תרמו מהגרים איטלקים להפצת הפיצה מחוץ לאיטליה. לקהילות האיטלקיות בארצות הברית היה תפקיד חשוב במיוחד בהתפתחותה המאוחרת של הפיצה.

במאה ה־20 הפכה הפיצה למאכל בינלאומי. בארצות הברית התפתחו סגנונות אזוריים שונים, ובהם הפיצה הניו־יורקית והפיצה של שיקגו. לאחר מלחמת העולם השנייה גדלה הפופולריות שלה באופן משמעותי במדינות רבות ברחבי העולם.

כיום קיימות גרסאות אזוריות רבות של פיצה, אך מקובל לקשור את מקורה ההיסטורי כמסורת קולינרית נפרדת בראש ובראשונה לנאפולי.